יש חפצים שלא נעלמים ביום אחד.
אף אחד לא קם בבוקר ומחליט שמעכשיו לא צריך אותם יותר. הם פשוט מפסיקים להופיע בבתים חדשים, עוברים לארון, משם למחסן, ובשלב מסוים אנחנו מסתכלים סביב ומגלים שהם כבר כמעט לא כאן.
וזה קורה כל הזמן.
הטלפון שהיה לו מקום משלו
פעם לטלפון היה מקום בבית.
שולחן קטן במסדרון, מדף ליד המטבח, לפעמים אפילו כיסא שנועד במיוחד לשיחות ארוכות.
היום הטלפון הולך איתנו לכל מקום, והשולחן הקטן נעלם יחד איתו.
אבל תסתכלו על טלפון חוגה ישן ותראו משהו מעניין: הוא כבר לא נראה כמו מכשיר תקשורת מיושן. הוא נראה כמו פריט עיצוב.
ככה מתחילה אספנות לפעמים.
השעון המעורר
הוא עמד ליד המיטה, תקתק כל הלילה ובבוקר עשה מספיק רעש כדי להעיר חצי בית.
הטלפון הנייד החליף גם אותו.
שעונים מעוררים מכניים, שפעם היו מוצר בסיסי לחלוטין, הופכים לאט לאט לחפצים שמספרים על תקופה שבה לכל פעולה היה מכשיר משלה.
המאפרה שהייתה בכל סלון
גם בבתים שבהם אף אחד לא עישן הייתה לפעמים מאפרה.
מזכוכית כבדה, קרמיקה, פליז או קריסטל. חלקן היו מעוצבות להפליא והונחו בגאווה על שולחן הסלון.
היום הן כמעט נעלמו מהבתים, אבל דווקא בגלל זה הן מתחילות לקבל חיים חדשים כחפצי עיצוב ואספנות.
כלי ההגשה של "כשבאים אורחים"
מרקיות, קערות הגשה, מגשי כסף, כלי חמאה, קעריות אישיות ואינספור כלים שלכל אחד מהם היה תפקיד מוגדר.
פעם שולחן חגיגי דרש ארסנל שלם.
היום אנחנו מארחים אחרת, ורבים מהכלים האלה נשארים בארונות במשך שנים.
עד שיום אחד מישהו מוציא אותם ושואל: "מה בכלל עושים עם זה?"
אנחנו דווקא אוהבים את השאלה הזאת.
האנציקלופדיה
מדף שלם. לפעמים שניים.
עשרות כרכים כבדים שהחזיקו בתוכם, לפחות מבחינתנו, את כל הידע בעולם.
כשרצינו לדעת משהו, לא הקלדנו שאלה. קמנו מהכיסא, מצאנו את האות הנכונה ופתחנו ספר.
המידע לא נעלם, כמובן.
אבל החפץ ששמר אותו בבית כמעט שכן.
מצלמת הפילם
פעם לא ידענו מיד אם התמונה הצליחה.
צילמנו, חיכינו, פיתחנו ורק אז גילינו שמישהו עצם עיניים בדיוק ברגע הלא נכון.
המצלמות הישנות יצאו מהשימוש היומיומי במהירות מדהימה, אבל דווקא בשנים האחרונות רבות מהן חוזרות, הפעם לא רק ככלי צילום אלא גם כפריטי אספנות.
ומה יהיה הבא בתור?
זו אולי השאלה הכי מעניינת.
איזה חפץ שנמצא היום כמעט בכל בית ייראה בעוד חמישים שנה מוזר, נוסטלגי ואולי אפילו מבוקש?
שלט של טלוויזיה?
מטען לטלפון?
קונסולת משחקים?
אולי משהו שאנחנו משתמשים בו הבוקר בלי להקדיש לו אפילו מחשבה.
כי ככה זה עם חפצים.
כשהם נמצאים בכל מקום, אף אחד לא חושב לשמור אותם.
ורק כשהם מתחילים להיעלם, אנחנו פתאום מבינים שהם סיפרו משהו על הדרך שבה חיינו.
אולי כדאי להסתכל שוב
אנחנו רגילים לחשוב על עתיקות כעל דברים שנוצרו לפני מאות שנים.
אבל ההיסטוריה לא מתחילה במוזיאון.
היא נוצרת עכשיו, בתוך המטבח, על השידה ליד המיטה ובמגירה שאנחנו כבר שנים מתכוונים לסדר.
והחפצים שנראים לנו היום הכי רגילים בעולם?
יכול להיות שדווקא הם יהיו אלה שבעוד כמה עשרות שנים מישהו יתרגש למצוא.